משוררים מגיעים למקומות לא צפויים, לפעמים כשהם ישובים בכסא, לפעמים
כשהם נוטלים את מקל הנדודים; לפעמים כשהם נופלים אל תהומות החיים ולפעמים כשהם
ממריאים על כנפי הנייר שלהם.
כְּנָפַיִם שֶׁל נְיָר
כְּנָפַיִם שֶׁל נְיָר
לוֹקְחוֹת אוֹתִי אֶל אֶרֶץ הַדִּמְיוֹן,
אֶרֶץ בָּהּ נִתָּקִים הַכְּבָלִים
וַאֲנִי הָאֲמִתִּי
יוֹצֵא לָאוֹר–
סֵפֶר חַיַּי הָאַחֵר.
גָּבוֹהַּ
מֵעַל רֶשֶׁת שֶׁל סִמְטָאוֹת
צָרוֹת
הַמִּתְפַּתְּלוֹת בֵּין עֲרֵמוֹת
בָּתִּים,
מֵעַל חוֹמוֹת בַּזֶּלֶת אֲפֹרוֹת
מְשֻׁבָּצוֹת אֵזוֹב שֶׁל אִסּוּרִים,
נוֹשְׂאוֹת אוֹתִי כְּנָפַי
אֶל הָרִים מֻשְׁלָגִים
שֶׁל אֹפֶק נֶעֱלָם,
הַמְּסַפְּרִים בְּאוֹר חִוֵּר אֶת עֲבָרָם,
אֶל הַשֶּׁמֶשׁ,
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁתִּשְׂרֹף אוֹתִי
בִּתְשׁוּקָתָהּ כְּמוֹ פַּרְפַּר,
אֵלַיִךְ –
קַבְּלִי אוֹתִי,
חָצִיתִי עוֹלָמוֹת
עַל כְּנָפַיִם שֶׁל נְיָר.
